להקשיב זה לא רק לשמוע

החירשים והחירשות הם לא מוגבלים. זו החברה שלנו שהופכת אותם לכאלה.

יש לנו את הכוח לשנות את זה, אם רק נלמד להקשיב.

האטימות

קהילת החירשים בישראל מורכבת מאנשים שעובדים ולומדים, אוהבים ורבים, חיים בדיוק כמו כולם, בהבדל אחד - הם לא שומעים. אבל המציאות בישראל הופכת את החיים של החירשים והחירשות לחיים של מוגבלות.

עסקים בכל רחבי הארץ לא מונגשים בשפת הסימנים, וערוצי הטלוויזיה סגרו את שפת הסימנים בתוך בועה קטנה בתחתית המסך. אפילו שירותים חיוניים, חדרי מיון, מד"א והמשטרה הם חסומים בפני ציבור החירשים בישראל, ולא נותנים שירות בשפת הסימנים. חירשים וחירשות בכל רחבי הארץ מוצאים את עצמם מחפשים עזרה מהמשטרה ונחסמים שוב ושוב בגלל סיבה אחת: אטימות.

  • מעל 700,000 חירשים ולקויי שמיעה בישראל
  • 20,000 חירשים וחירשות דוברי שפת הסימנים
  • תחנות משטרה בכל רחבי הארץ בלתי נגישות לדוברי שפת הסימנים

יש דרך להקשיב

בכל רחבי העולם מצאו דרכים שונות להנגיש שירותים חיונים לקהילת החירשים. בארצות הברית, אפילו רשתות מזון מנגישות את עצמן לחירשים ולחירשות.

איך היינו מרגישים אם היינו נכנסים לתחנת משטרה, שבה כולם מדברים רק סינית?

לחירשים יש שפה - שפת הסימנים הישראלית. ממש כמו עברית, ערבית או אנגלית, שפת הסימנים היא שפה שמדברים בה, וחיים אותה ביום-יום. אבל כשהאנשים סביבך לא מדברים את השפה שלך, אתה מוגבל.

זה בידיים שלנו, להפוך את החיים במדינה לפתוחים יותר ונגישים יותר עבור קהילת החירשים.

  • להציב דובר שפת סימנים בכל תחנת משטרה או מוסד שירות חיוני
  • להשיק מערך מתורגמנים לשפת סימנים בשיחות וידאו, עבור כל מוסד שירות
  • להוציא את מתורגמני הטלוויזיה מהבועה, ולשדר אותם על מחצית המסך בערוצים יעודיים לכבדי שמיעה

 

מי אנחנו?

good

שמי דפנה דורון, בת 27.

נולדתי, גדלתי וחונכתי בקיבוץ אפיק בדרום רמת הגולן. את החינוך בקיבוץ ובמשפחתי הוביל ערך עיקרי - אהבת הזולת.
בתקופת התיכון עבדתי במסעדה בתור מלצרית, הכרתי את צוות העובדים במקום, אחד מהטבחים היה חירש. הסתקרנתי מהשפה, והבחור החירש החל ללמד אותי מילים בשפת הסימנים.

בתקופת התיכון, התנדבתי במשך שנתיים עם נוער ומבוגרים עם תסמונת דאון. אף פעם לא ראיתי אותם כשונים.
בחלוף השנים, עברתי לגור במרכז, ראיתי המון שפת סימנים: ברחוב, באוטובוסים, במוסדות ציבוריים ועוד. עד שנתקלתי בסיטואציה בה הבנתי, שנותני השירות אינם נגישים לכלל האוכלוסייה, וגרוע מכך- אינם מודעים למגוון האוכלוסייה.
בשנת 2013 התחלתי לעבוד במוזיאון הילדים בחולון, בתערוכת הזמנה לשקט. המדריכים החירשים שפגשתי שוברים מיתוסים וסטיגמות, עונים על שאלות, ונותנים לכל אדם שעובר את החוויה, לפתוח את הראש ולהבין את הדברים מנקודת מבט אחרת - נקודת מבטם של החירשים.
אני מכירה את קהילת החירשים כבר חמש שנים. נדהמתי לגלות עד כמה השינוי דחוף. נדהמתי לגלות שבשנת 2017 עם כל הקדימה הטכנולוגית המרהיבה, החברה הישראלית עדיין בלתי נגישה ובלתי מודעת.
השינוי חייב לקרות, ואני מאמינה שהוא צריך להגיע ממערכת החינוך, מהמוסדות החינוכיים. אבל כדי שהמוסדות יפנימו את המסר, הוא צריך לעלות מאיתנו.
אנחנו חיים בחברה מגוונת. כל אחד ואחת מאיתנו שונה בדרכו, אבל בכולנו יש גם גרעין שהוא אותו הדבר - כולנו בני אדם. אם נדע לדבר בגובה העיניים ואם נדע להקשיב, אנחנו נביא לשינוי. אני באמת מאמינה בזה.

קוראים לי לריסה פלדמן, אני בת 25.

אני חירשת מלידה, דור רביעי של חירשים במשפחה. אחותי נולדה שומעת, אבל הפכה לכבדת שמיעה מסיבה רפואית. בבית שנולדתי בו וגדלתי בו, באוקראינה, כולם היו חירשים, וכולם דיברו בשפת הסימנים. הבנתי שיש אנשים ששומעים, אבל לא ידעתי באמת מה זה אומר לגדול בסביבה כזאת.  כשעלינו לארץ, כשהייתי בת 7, נחתתי במציאות אחרת. למדתי את שפת הסימנים הישראלית מהר, ובתוך חודשיים השתלבתי מצוין והרגשתי ישראלית לגמרי. פעם אחת הגיע איזה ילד שומע לשכונה, בזמן שאחותי ואני שיחקנו בחוץ. הוא קילל אותנו וצחק עלינו, ממש העליב אותי נורא. הלכתי אל אמא שלי וסיפרתי לה מה קרה, והיא אמרה לי "על מה את מתלוננת?! הוא מקלל אותך בדיבור? תחזירי לו בשפת הסימנים!". ובאמת, כשהילד הזה שוב קילל אותנו בעברית, אני ואחותי התחלנו לדבר עליו בשפת הסימנים בינינו ולצחוק ביחד. הילד נבהל, ולא הבין, הוא לא ידע מה אמרנו ולמה צחקנו עליו. פתאום הוא הרגיש מה זה אומר להיות הזר שלא מבין אף אחד, שצוחקים עליו ולועגים לו בשפה אחרת. אחר כך הפכנו לחברים.
אני בחורה חרוצה, יודעת לעבוד קשה. למדתי, עשיתי בגרות מלאה והתחלתי לעבוד במוזיאון הילדים בחולון, בתערוכה "הזמנה לשקט". שם קיבלתי המון כלים, איך לתקשר עם שומעים, להתמודד, להילחם על שלי ולא לוותר. אני ממש לא רואה את עצמי אדם מוגבל. להפך. מבחינתי האנשים שלא יודעים את שפת הסימנים ולא מוכנים להקשיב באמת גם למי שלא שומע, הם אלה שמוגבלים.
אני נתקלת לא מעט בקשיים. מקומות עבודה שלא מקבלים חירשים, מוסדות ציבוריים, מרפאות, תחנות משטרה שלא נגישות לחירשים. אבל אני ממש לא מוותרת. בעצמי הסתדרתי, השגתי עבודה נפלאה, עם מנהלת נהדרת שלמדה את שפת הסימנים, אני חיה חיים נפלאים, נוסעת, מטיילת וטורפת את העולם. אבל יש אלפי חירשים וחירשות בישראל שחווים את האפליה יום יום, ואת זה אני לא מוכנה לקבל את זה. החירשים שותקים כל החיים, אז אולי הגיע הזמן שנתחיל לצעוק. ואולי הגיע הזמן שהשומעים יתחילו להקשיב.

הצטרפו למאבק שלנו

אני מאשר/ת קבלת דיוור ומידע פרסומי באמצעות דואר אלקטרוני ו/או מסרונים